אדם

האדם הוא היצור האחרון שנברא, בתום שבוע הבריאה. היצור היחיד שנברא בצלם אלוהים ושמציג אותו בעולם הזה, אחרי שהוא ירש את סמכותו: ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל-הארץ ובכל-הרמש הרמש על-הארץ : ויברא אלהים את-האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. (בראשית א' כו'-כז') האדם הוא גשר בין הארץ, שמימנה נובע מקור גופו – עפר מן-האדמה – ולבין האלוהות, אשר ממנה נובעת נשמת חייו האמיתיים. הוא השער דרכו הבורא מתכוון להמשיך ולהשלים את תוכניתו: וייצר יהוה אלהים את-האדם עפר מן-האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. (בראשית א' כו'-כז') כדי לפתח את הארץ ולהפריחה, נטע יהוה אלוהים גן בעדן (בראשית ב' ח'). הגן הזה הוא התגלות של חיי השמיים בעולם שלנו, נציגות של מלכות האלוהים ושבתו עלי-אדמות. תפקידו של האדם היה להחריב את הגן לכל העולם כדי שהיקום כולו ייהפך להתגלות של פלאי-פלאים האלוהים. השבת אמורה להופיע כאשר המטרה העילאית הזאת תתגשם בשלמותה. חטא האדם האדם קיבל את הזכות להתחזק על-ידי הזנה מכל עץ-הגן ובמיוחד מעץ החיים (בראשית ב', ט', טז'). כך, מעגל החיים שאלוהים נפח באפו יכל להמשיך את מחזורו המתמיד מבלי שהזדקנות או מחלה יעצרו אותו. איסור יחיד נכפה על האדם: האיסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע. אכילה מהעץ ההוא היתה מכניסה את המוות בגוף האדם ובעולם והייתה עוצרת את המשך תנועת החיים השמיימים בשניהם: מכל עץ-הגן אכול תאכך, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. (בראשית ב' טז-יז') מאחורי התמציתיות של הסיפור המקראי מסתתרת אחת מהדרמות האיומות ביותר של האנושות. הצלם האלוהי טבע בתהום החומריות הגסה, ברגע שהאדם מסר לה את השילטון. הצלם האלוהי הפך לצלם הבהמתי שאנו נושאים עד היום. עד כדי כך שאי-אפשר כמעט לדמיין מה היינו לפני חטא האדם. הטבע כולו טבע עם האדם בהתנוונותו מפני שהוא היה אדון העולם הזה. אי-ציותו פתח את השער לרוע ולמוות. הסבל והמריבה הפכו להיות הממדים המהותיים של צורת הקיום החדשה: אל האישה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים… ולאדם … ארורה האדמה בעבורך ובעצבון תאכלנה כל ימי חייך. קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את-עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל-האדמה כי ממנה לקחת כי-עפר אתה ואל-עפר תשוב. (בראשית ג' טז-יט') הבטחת הגאולה למרות גודל האסון, תוכנית אלוהים לא יכלה להשבר שם. אז הכריז אלוהים על הישועה הסופית, הגאולה הניצחית, ועל הנצחון נגד הרע ויוצרו, השטן, בתום מלחמה חסרת רחמים. זה דווקה לנחש, נציגו של השטן, שאלוהים בישר את הנבואה הזאת במשפט מטפורי שמהווה את הנבואה המשיחית הראשונה של המקרא: ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זערך ובין זערה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. (בראשית ג', טו') כדי שהבורא יוכל לסיים את תוכניתו, ממאורעות טרגיים אלה, הוא הצטרך להפוך לגואל. הבריאה תיגמר כאשר הגאולה תושלם. בתום התהליך, יברא אלוהים שמיים חדשים וארץ חדשה. בעולם מושלם זה, הטובים ימצאו מחדש את צלם האלוהי המקורי ויהנו לנצח מאושר שלשוננו לא יכולה לבטא. זאת תהיה, אז, הגאולה הניצחית: כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלנה על לב. (ישיעה סה', יז')