השלב השני לקרת גאולת ישראל: הגלות

ויהי ערב… מאז שעם ישראל קיבל את התורה, רוב הזמן , הוא לא עמד בקדושת דרישותיה ולאורך הדורות הפר את ברית סיני: הפרו בית ישראל ובית יהודה את בריתי אשר כרתי את אבותם. (ירמיה יא' י') אלוהים, באהבתו את עמו, שלח את נביאיו להזהיר אותו בכל התוקף מהתוצאות החמורות המתחייבות מהפרת ברית סיני מצידו. למרות האזהרות הרבות, לא שמעו בני ישראל ובמקום זאת בזו לדבריו ולשליחיו. לכן מן הנמנע היה מלהביא על עמו את הדינים הנוראים הכתובים בברית סיני. אלוהים גירש את ישראל בשלבים על ידי אויבים שונים (אשור, בבל, פרס, יוון, רומא) והארץ הפכה למדבר שממה. עם ישראל ישב במשך כאלפיים חמש מאות שנה בחושך הגלות, בכל ארצות תבל, רחוק מאור אלוהים, מארצו המובטחת ומברכות הגאולה: גם כל שרי הכהנים והעם הרבו (למעל) מעל ככל תעבות הגוים ויטמאו את בית יהוה אשר הקדיש בירושלם. וישלח יהוה אלהי אבותיהם עליהם ביד מלאכיו השבם ושלוח כי חמל על עמו ועל מעונו. ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנבאיו עד עלות חמת יהוה בעמו עד לאין מרפא. ויעל עליהם את מלך(כשדים) ויהרג בחוריהים בחרב בית מקדשם ולא חמל על בחור ובתולה זקן וישש הכל נתן בידו. וכל כלי בית האלהים הגדלים והקטנים ואצרות בית יהוה ואצרות בית המלך ושריו הכל הביא בבל. וישרפו את בית האלהים וינתצו את חומת ירושלם וכל ארמנותיה שרפו באש וכל כלי מחמדיה להשחית. (דברי הימים ב' לו' יד'-יט') הגלות היתה העונש העילאי. היא כללה את כל העונשים הכתובים בברית סיני. החמור מכל היה שעונש הגלות חתם את שבירת הברית בין אלוהים לבין ישראל. גורלה של ארץ ישראל היה קשור לגורלו של העם באופן שאינו ניתן להפרדה. הסבל שנפל על עם ישראל נפל גם על אדמתו, במידה דומה שחטא האדם הטיל אסון על טבע עולמנו. הארץ זבת חלב ודבש הפכה למדבר שממה. אדמה זו, העזובה בידי כל הכובשים השונים, הנתושה מרצון בידי השליטים המוסלמיים שישבו בה, טבעה עם עמה בגיא הצלמוות, כפי שהוגדר בברית סיני: והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה. ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחרכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה. אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה. (ויקרא כו' לב'-לד') ההפסד הטרגי ביותר של עונש הגלות היה אובדן דבר יהוה. העם היהודי לא יכל להתיחס לדבר אלוהיו בלשון הווה אלא רק בלשון העבר או, במבט תיקווה, אל חזרתו המובטחת לעתיד באחרית הימים. אור נוכחות אלוהים הוחלף לחושך העדרותו, לריקנות של שתיקתו. בין התקופה התנ"כית לבין התקופה התלמודית הארוכה שבאה אחריה לא היתה המשכיות אלא ניתוק ברוח. הלהבה שהחייתה את התנ"ך נעלמה מהתלמוד. האור של תקופת הגלות היה רק אור האדם וכבר לא אור האלוהים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה היסטוריה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s